גילאור חב' לבניה בע"מ נ' עיריית נהריה ואח'

פסק דין

תביעה הצהרתית וכספית על סך 34,756 ₪, אשר הוגשה ביום 25.10.06. עניינה, בקשה להצהיר כי דרישה שהציגה הנתבעת 2 לתשלום הפרשי אגרות בניה, אינה דרישה כדין וממילא מנועה הנתבעת 2 מלהציג לפירעון ערבות בנקאית שהומצאה לה. עוד מבוקש לחייב הנתבעות בהחזר הוצאות שהוצאו לצורך הנחת תשתית ניקוז במגרש עליו נבנה בית מגורים והחזר היטל ניקוז ששולם לפי דרישת הנתבעת 2 כתנאי למתן היתר בניה.

עמדת התובעת:

בתאריך 4.11.97, רכשה התובעת מגרש בנהריה, הידוע כחלקה 82 בגוש 18167 ברחוב נורדאו 4, מאדם בשם נתן אייל.

בטרם רכישת המגרש, ביקש וקיבל נתן אייל היתר בניה להרחבת יחידה קיימת בקומת קרקע, ובניית בניין חדש הכולל 14 דירות. האגרה עבור ההיתר, שולמה במלואה.

בטרם רכישת המגרש, על ידי התובעת, הספיק אייל לבצע קידוחים ליסודות המבנה המתוכנן, עבודות שהסתיימו ב-30.4.97.

לאחר רכישת המגרש, ערכה התובעת שינויים בתכנית הבניה וזאת לצורך הגדלת מספר יחידות הדיור ל- 27 דירות בשני מבנים. הבקשה התקבלה, וניתן היתר בניה.

בתאריך 30.1.98, דהיינו פחות משנה מיום הפסקת העבודות על ידי אייל, המשיכה התובעת את עבודות הבניה על בסיס היסודות שהונחו על ידי אייל, ותוך שימוש ביסודות אלה.

על אף שבשלב ראשון דרשה הנתבעת 2 מן התובעת רק תשלום הפרשי אגרות בניה, הרי שלקראת מתן תעודת גמר, נדרשה התובעת לשלם את מלוא האגרות, זאת מכיוון שלטענת הנתבעת 2 מדובר בבקשה חדשה להיתר ולא בבקשה לשינוי בקשה קיימת. לאחר שהמחלוקת שבין הצדדים לא יושבה, הוסכם כי התובעת תפקיד בידי הנתבעת ערבות בנקאית להבטחת מלוא התשלום הנדרש, אם תמצא בהליך משפטי הצדקה לעמדת הנתבעת. התובעת המציאה את הערבות הבנקאית שתוקפה הוארך מעת לעת, תוך כדי כך שהתובעת משלמת עמלות לבנק אשר הנפיק את הערבות. בסך הכל, שולמו עמלות בסך כולל של 12,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. הנתבעת 2 נדרשת לפצות את התובעת בגין כל הוצאותיה, לאחר שיוצהר כי דרישת הנתבעת 2 לתשלום מלוא אגרות הבניה, אינה כדין וממילא מנועה הנתבעת 2 מלהציג את הערבות הבנקאית לפירעון.

לבד מכך, שילמה התובעת לנתבעת 1, סכום של 5,733 ₪ כהיטל ניקוז. עוד שילמה התובעת לחברה בשם "כספי מיכאל עבודות אינסטלציה בע"מ" סך של 17,023 ₪ עבור ביצוע עבודות הנחת צנרת ניקוז, שוחות, ורשתות לצורך חיבור ניקוז המגרש לרשת העירונית. לימים, התברר כי הנתבעת 1, כלל לא חיברה לרשת הניקוז העירונית את המגרש עליו נבנו המבנים ברחוב נורדאו 4 ועד ליום הגשת התביעה, אין רשת ניקוז עירונית במקטע הרחוב בסמוך למגרש. בנסיבות אלה, נדרשות הנתבעות להחזיר את הסכומים אשר הוציאה התובעת לצורך הסדרי הניקוז.

עמדת הנתבעות:

יש לסלק התביעה על הסף, מחמת התיישנות ואף לגופו של עניין.

טענת ההתיישנות, נסמכת על כך שעל פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מן היום שבו נולדה עילת התביעה. המועד שבו נולדה עילת התביעה בכל הנוגע לסכום אגרת הבנייה, הוא המועד שבו הציגה הנתבעת 2 לתובעת, את דרישתה לתשלום, או לכל המאוחר המועד בו הופקדה הערבות הבנקאית שנועדה להבטיח את תשלום האגרה.

מנוסח כתב הערבות הבנקאית הנושא תאריך 31.7.98 עולה כי הערבות הומצאה בסמוך ל – 31.7.98 על רקע המחלוקת בעניין שיעור אגרת הבניה שעל התובעת לשלם. מכאן שעילת התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים במועד הסמוך לשלהי יולי 2005.

אין ממש בטענת התובעת המבקשת לקשור בין הדרישה לתשלום האגרה לבין מועד מתן תעודת גמר, להבדיל ממועד מתן ההיתר. אף מסקנה זו ניתן להסיק מתוכן כתב הערבות.

יש אף לדחות את טענת התובעת, המבקשת לראות בחילופי המכתבים במסגרת ההתכתבות בין הצדדים בעניין המחלוקת, גורם המפסיק את מרוץ ההתיישנות. על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, רק קיומו של הליך משפטי, מפסיק את מרוץ ההתיישנות.

לגופו של עניין – הבניה אשר תכננה וביצעה התובעת, שונה תכלית השינוי מהבניה שתכנן והחל לבצע אייל. התכנון הראשון, עניינו הקמת מבנה בין 14 יחידות דיור בשטח 1,174 מ"ר בהסתמך על תכנית מתאר ג/851. מאידך, ביקשה התובעת לבנות שני מבנים בני ארבע קומות ובהם 27 יחידות דיור, בשטח עיקרי של 2,128 מ"ר, בתוספת 404 מ"ר שטחי שירות. וזאת בהסתמך על תכנית מתאר ג/במ/103. לא מדובר איפה בשינוי תכנית על פי היתר קיים, אלא בבקשה חדשה, שונה לחלוטין.

אין לקבל את טענתה של התובעת, כי משעשתה שימוש ביסודות שיצק אייל במקרקעין, יש לראות בבניה שביצעה התובעת, משום המשך לעבודות הבניה שביצע אייל, ואין לראות את הבקשה להיתר שהגישה התובעת, כבקשה חדשה לחלוטין, מנותקת מן ההיתר הקודם. השימוש ביסודות שהונחו עובר לרכישת המגרש, על ידי התובעת, אינו מעלה ואינו מוריד כאשר הבקשה החדשה על פי תוכנה, הינה בקשה חדשה לחלוטין, המצריכה בדיקה מחודשת ופתיחת הליך חדש מן היסוד.

לבד מכך, אין בסיס לדרישתה של התובעת, לפצותה באופן ספציפי עבור עמלות בנק ששילמה. ראשית, בכתב סיכומי התובעת, לא נזכר רכיב זה, ועל כן יש לקבוע כי התובעת זנחה את התובענה בגזרה זו. שנית, בפני התובעת עמדה ברירה לפנות מיד לערכאות, עם הצגת הדרישה, או לשלם את האגרות תחת מחאה, ובסופו של דבר לתבוע החזר. אילו כך היתה נוהגת התובעת, היו נחסכות ההוצאות הנלוות. התובעת היא זו אשר ביקשה להפקיד ערבות בנקאית, ולאחר מכן, שקטה על שמריה, ועל כן , אין לה להלין אלא על עצמה. שלישית, התובעת לא הציגה ראיות להוכחת הטענה כי שילמה עמלות בסך 12,000 ₪. מדובר בראיות שהתובעת היתה יכולה בנקל להשיג ולהציג, ולא עשתה כן.

אשר להיטל הניקוז – גם התובענה הכספית בעניין זה התיישנה רובה ככולה שכן רוב ככל התשלום בוצע בשנים 99'-98'. לבד מכך, היטל הניקוז משולם מכח חוק העזר לנהריה (סלילת רחובות), תשמ"ח – 1988. ' אירוע המס' אשר מחיל את חובת התשלום, הינו סלילת הרחוב וזאת על פי סעיף 1 לחוק העזר. בהתאם לסעיף 5 לחוק העזר, בעת סלילת הרחוב, חייב בעל נכס גובל לשלם היטל סלילת רחובות כקבוע בתוספת לחוק, עבור הסלילה, עבור סלילת מדרכה, ועבור קו ניקוז. העיקרון המנחה, על פי שיטת הטלת ההיטל, הינו שכל בעל נכס משלם את חלקו היחסי בכלל התשתית העירונית במנותק מהקשר לעבודות הספציפיות במקטע זה או אחר של רחוב הגובל בנכס. המים המנוקזים מן המבנים שהקימה התובעת, נקלטים בסופו של דבר במערכת הניקוז העירונית.